פירוק מונופולים – עדיין לא בישראל

18 בAugust 2011 | נכתב ע"י פרופסור זאב נוימן

בעיית המונופול היא אחת הסוגיות שנקראות בשפה הכלכלית קפיטליסטית, “כשל שוק”: מתוך פעולתו הבלתי מופרעת של השוק – במציאות בה הממשלה ממעטת להתערב בכלכלה – נוצרים גופים כלכליים שתלטניים, שעצם קיומם משבש את התנהלות השוק החופשי ואת היוזמה הפרטית.

דוגמא פשוטה: בעל הון מחליט להקים רשת דוכני פלאפל. הוא פותח סניפים בסמוך לכל דוכן פלאפל קיים בישראל, ומוכר בחצי מחיר. כעבור חצי שנה כל המתחרים סוגרים את העסק, ובעל ההון השתלטן נותר כמונופול. עכשיו הוא מעלה מחירים ומתחיל להרוויח.

זהו תסריט פשטני אך לא לגמרי דמיוני. טנא נגה היתה יצרן ומשווק של מוצרי חלב בישראל. היום היא עמוד באתר האינטרנט של תנובה. תושבים בדימונה טענו, בכתבת טלוויזיה לפני כשנתיים, שרשת מזון ענקית נכנסה לעירם בסערה והציעה מחירים אטרקטיביים – שהחלו לטפס מעלה לאחר שחנויות מזון מקומיות נסגרו. אי אפשר להאשים גורמים בהתנהגות מונופוליסטית על סמך מקרים כאלה, אבל גם במקום בו לא מפירים את החוק, לא תמיד חברות גדולות מקפידות לנהוג בהגינות.

פירוק מונופול הוא צעד נדיר. באפריל 2000 פסק בית המשפט בארצות הברית כי חברת “מיקרוסופט” פעלה כמונופול ויש לפרקה. פסיקה זו רוככה, ו”מיקרוסופט” נדרשה להגביל את פעילותה מבלי להתפצל. חברת “בל טלפון” ששלטה כמונופול בשוק הטלפוניה הצפון אמריקאי, פורקה ב-  ל-7 חברות בל מוקטנות ב-1984. פסיקות אלה נובעות מחוקי האנטי-טראסט, שנחקקו בארצות הברית מאז שנות ה- 90 של המאה ה- 19; בימים ההם היה “כשל השוק” בשיאו: המהפכה התעשייתית ואי ההתערבות הממשלתית, הביאו לצמיחת חברות אנרגיה ותשתית ששלטו בשווקים ללא מתחרים.

מונופולים, גם אם אינם פוגעים בצרכנים, פוגעים במתחרים קיימים ופוטנציאליים. כלומר, פיקוח מחירים אינו מענה למונופול, כי הוא פותר רק את הבעיה של הצרכנים. רשות ההגבלים העסקיים בישראל לא נרתעת למנוע מיזוגי חברות שמאיימים ליצור מונופול. אך יחד עם זאת, מעולם לא פורקו בישראל חברה או תאגיד בעוון התנהגות מונופוליסטית.

מחאת הקוטג’ הסבה את תשומת הלב לחברת תנובה, אשר שולטת בשוק בו קיימות מגבלות על היבוא, ומהווה לכאורה מונופול הן מול הצרכנים והן מול מתחרים. על מחאת הדיור אומר ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהמדינה היא מונופול בשוק המקרקעין – ואילו המתנגדים לדרכו טוענים, שההפרטה אותה הוא מבקש לקדם תיצור “מונופול קיבוצי” של בעלי ההון על הקרקעות, ותחמיר את משבר הדיור.

פירוק של מונופול נחשב צעד חריף, גם אם הוא נראה מתבקש לצרכן המתקשה לשלם וכן ליזמים קטנים חסרי אונים. למעשה, הריכוזיות במשק הישראלי אינה מתבטאת דווקא בתאגידי ענק השולטים בשווקים מסוימים כמו תנובה ושטראוס-עלית, אלא גם, ואולי בעיקר, בבעלויות צולבות ורב תחומיות.

פירוק מונופולים, כאפשרות רגולטורית, אינו נושא שזוכה להתייחסות ראויה באקדמיה. בקורסי המימון מרבים ללמוד על רכישות ומיזוגים, ובהקשר זה על רגולציה מונעת – אך אין התייחסות לתהליך האמיץ של פירוק ענקים קיימים. תוספת תכנים אקדמיים כאלה יהפכו את הסטודנטים לאזרחים ביקורתיים יותר, שאולי בעתיד יהיו המנהלים והמדינאים שיעזו לנקוט צעדים נחוצים כמתוארים כאן, במצבי משבר.

המאמר פורסם גם באתר הכלכלה “כלכליסט” – לצפייה באתר כלכליסט