אובדן הערכים, טכנוקרטיות דתית וטלאי צהוב – הלילה שבו “מתה” היהדות

אתמול נחצה קו אדום. צפייה בתמונות המרטיטות של ילדים רכים לבושים בגדי אסיר וטלאי צהוב מתנוסס בגאון על חזם היא מסוגן של מראות המזעזעות את אמות הספּים.

אני זועזעתי. מהתעוזה; מחוסר הרגישות; מהחוצפה; מהיעדרם של שכל ישר וסובלנות. האם באמת ציפו המפגינים שלא ייווצר כלפיהם אנטגוניזם בשל מעשיהם? אם נושא ההפגנה היה “הדרת החרדים” הנטענת שכנגדה מחו, האם באמת חשבו כי עטיית טלאי צהוב על הבגדים היא-היא אשר תביאם למחוז חפצם? זו הפעולה אשר תשים סוף להדרת החרדים?

יש לנו במדינה מיעוט חרדי אשר נוהג בקיצוניות, מיעוט המנסה לשנות סדרי עולם ולכפות את דרכו על הציבור. מדינת ישראל אינה מדינה דתית. חופש הדת אינו אי בודד ובן-זוגו – הבלתי נפרד ממנו – הוא החופש מדת. משמעות הדברים היא, שאמנם לכל אדם ישנו חופש אמונה וחופש דת, אולם בה בעת אל לו לאף אחד לכפות את אותם דת ואמונה על האחר, שאחרת תמצא לך כי הנכפֵּה אינו נהנה מאותו חופש דת שנהנה ממנו הכופה. באיזון העדין בין השניים טמון ערך שמקודש על-ידי היהדות – הסובלנות. סובלנות לאחר; סובלנות לשונה. נדמה כי בעת האחרונה מתבקשת בשם הדת “הדרת הסובלנות” – ויישאל השואל: אם התרבות היהודית נשענת על סובלנות ודווקא היא המודרת, האם יכול אדם לטעון ברצינות כי הוא מאמין ביהדות (למצער במובנה הקלאסי)? האמונה היא סלקטיבית, כך נדמה, אף אצל המאמינים הקיצוניים ביותר.

מפגינים יקרים, נהניתם אתמול מחופש ביטוי ומהזכות להפגין. אלו זכויות יסוד בכל מדינה דמוקרטית, ובשמן ובזכותן זכיתם אתם להפגין אתמול. בעת הצורך אתם מברכים את אופייה הדמוקרטי של המדינה, אף אם אין בכם את ההוגנות להודות בכך במפורש. אולם, הניצול הציני של זכויות היסוד שבו נקטתם אתמול – הוא אינו דמוקרטי. הוא אף אינו עולה בקנה-אחד עם ערכי היהדות. כך, למשל, קדושת החיים וכבוד המת – שני ערכים אלו נפגעו כה אנושות בזמן השואה, ואילו כעת, בשם הפגנה, אתם מרשים לעצמכם להשתמש באופן כה נלוז בזכר המתים? לשחזר תמונות כה כאובות של ילדי השואה, תמונות היסטוריות, ולשם מה? כדי ליצור פרובוקציה? אז כל הכבוד לכם. יצרתם פרובוקציה בשם “הדרת החרדים” לה טענתם. גרמתם לעוד אנטגוניזם כלפיכם. האם השגתם את מטרתכם? בטוחני שלא. האם יצרתם נזק? בהחלט.

הפרדוקס הדמוקרטי נעוץ ביכולת להשתמש בדמוקרטיה כדי להכחיד אותה. כך עשה היטלר, כשעלה לשלטון באופן דמוקרטי והשתמש בכוח שצבר כתוצאה מכך כדי להגשים את רעיונותיו. התוצאה של כך זכורה לכולנו. בשנת 1965 ביקשה מפלגה א-דמוקרטית להשתתף בבחירות לכנסת בישראל, ובשם “הדמוקרטיה המתגוננת” – יכולתה (וחובתה) של הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני המבקשים בהכחדתה – פסל בית המשפט העליון אותה מההתמודדות, קרי הוציאה מ”המשחק הדמוקרטי.” בכך “הושתק” הקול הא-דמוקרטי, אולם הוצלה הדמוקרטיה.

בשונה מכך, החרדים – והדתיים בכלל – לא הודרו מהמשחק הדמוקרטי. הם מיוצגים בכנסת. הם זכאים לחופש ביטוי, אף אם הוא מנוצל לעתים לרעה. הם מקבלים זכויות – ואף לרוב זכויות יתר (למשל פטור משירות צבאי; קבלת קצבאות בשל לימודי תורה אף-על-פי שסטודנטים רגילים אינם מקבלים אותן). זוהי עזות מצח לשמה לטעון ל”הדרת חרדים” כאשר בפועל זכויות היתר שהם מקבלים רבות. אדרבא, היינו מצפים כי זכויות אלה תתמרצנה אותם לנהוג בסובלנות ובכבוד כלפי האחרים, כדי לא ליצור אנטגוניזם נוסף על זה שנוצר מאליו כתוצאה מהענקתן. אולם בישראל של שנת 2011, מדינה שבה הסובלנות נרמסת חדשות לבקרים, נפרצו כל הגבולות: מותר לדרוש מקומות ישיבה נפרדים באוטובוסים, שכן “הדרת נשים” מותרת היא; מותר “לברוח” כאשר נשים שרות או למנוע עלייתן לבמה של נשים שזכו בפרסים, שכן בשמיעתן או בראייתן טמון אסון כה נורא; מותר לירוק על ילדה בת 8 שפשעה פשע חמור בבגדים שבחרה ללבוש. במדינה הזו, אזרחים המבקשים להיות אדונים למקום הישיבה שלהם באוטובוס או לבחור כיצד להתלבש הופכים ל”מדירי חרדים.” הדרת חרדים המתבטאת במיעוט קיצוני הכופה את רצונותיו על כל מי שסביבו. חשבנו לתומנו שאלו פעולות כפייה, אולם מנסים למכור לנו כי אלו פעולות הדרה: הכופים טוענים כי הם המודרים. כשלעצמי, נדמה לי כי אם אכן הייתה לנו הדרה של הכופים, כל האירועים האחרונים לא היו מתרחשים (שכן הציבור “המדיר” לא היה מאפשר לציבור “המודר” לעשותם). אולם הם התרחשו, ובכך ננעץ אות קין בדמוקרטיה הישראלית.

השימוש בדת כהצדקה לביצוע פעולות “הדרה” כלפי נשים הוא מעליב. לא זוהי היהדות האמיתית. לא זו היהדות של “אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך,” אותה יהדות הנשענת על כבוד וערכים. כבוד, ערכים ואף פתגמים חלים באותה מידה על גברים ועל נשים. הפעולות האחרונות – כמו גם הניסיון העצוב לכנות את הסיטואציה “הדרת חרדים” –  אינן מצביעות על אמונה גדולה בדת, אלא על עיוות באמונה. המיעוט הפך לטכנוקרט דתי, העושה הכול בשם הדת בלי לעצור לרגע ולחשוב האם מעשיו אכן משרתים את ערכיה. אין לטכנוקרטיות הזו ולא כלום עם אמונה אמיתית, שכן אמונה נשענת על ערכים, ואלו אבדו להם, לאותו מיעוט חרדי, בין הדרה אחת למשנתה.