קיטורים של בוקר
אוף, אין לי כוח לחיים האלו.
אין לי כוח לקום לעבודה- מעצבנים אותי שמה, מציקים לי, רוצים ממני דברם שאין לי איך לתת, לוקחים לי משמרות על חשבון עובדים אחרים, מתייחסים אלי כמו אל עובד פשוט ואני בכלל חשבתי שאני אמורה להיות מנהלת.
נותנים לעבוד תחת מנהלים בכאילו שחושבים שהם מנהלי את העולם כולו ואת חיי האישיים. שאני כבר עושה משהו כמו שצריך מפרשים את זה כמרדנות וחוצפה- מן הסתם אם יש הפסקות חשמל, מי שאחראי על הפעלת מערכות החשמל צריך להישאר ליד הבקר מערכות חשמל ולא לרוץ ברחבי המתחם כי ככה מנהל משמרת אמר.
השקר הזה של מנהל זוטר זה כזה שקר-שיקרי ביותר, זאת דרך למנהלים בכירים לא לקחת אחריות שמשהו לא בסדר ולקבל את כל הקרדיט שעושים משהו טוב. נמאס לי להרגיש לא מוערכת.
אין לי כוח ללימודים- או יותר נכון להגיד אין לי כוח למכללה- זה לא שלא מעניין אותי, אני חושבת שזה אחד הסמסטרים שהשיעורים היו בו הכי מעניינים, פשוט אין לי כוח לקום בבוקר, להתלבש, לשים את הפרצוף הנחמד והחברותי ולצאת החוצה מהבית..
ועכשיו גם אין לי תירוץ יותר, יש לי אוטו, אז התירוץ של “אני ממילא כבר מאחרת אז למה להתאמץ” כבר לא תופס… כי אני לא תלויה בתחבורה ציבורית ולא תלויה בהסעות של חברים או בחברת מנויות.
אין לי חשק להיות נחמדה לאנשים, אני יודעת שאני צריכה אבל זה דורש ממני לפעמים מאמץ אדיר לא להוריד כאפה לפרחה שלא מפסיקה לדבר כל השיעור, נכון גם אני לא תמיד מקשיבה אבל למה היא צריכה להפריע לנמנם בשיעור?
נמאס לי שהחברים הקרובים ביותר אלי נמצאים במרחק של כמה שעות נסיעה ממני, אני רוצה להכיר חברים חדשים, זה לא שאני בודדת ועצובה וכל היום יושבת בחדר חשוך, אני מתכוונת לחברים חברים כאלו שמספרים להם הכול בלי להתבייש להראות מפורע כי הם כבר למדו שאותי מאוד קשה להביך או לגרום לראות דבר שטות שעשיתי כפאדיחה.
אין לי כוח לבחורים- כן כן, אלו בעלי הזרג, שטוענים שהם המין העליון והשולט. אני לא מבינה אתכם, אני לא יודעת לפלרטט איתכם, וגם שאני כבר כן מנסה זה תמיד מתפרש כאימהי ואנז אני מוצאת את עצמי באזור החברים המבאס.
פשוט אין לי כוח להרגיש במלחמה תמידית, להרגיש שאני צונחת בלי מצנח…
ועכשיו אני אשים את כל הקיטורי בוקר שלי בבלון, אקח נשימה עמוקה, אשחרר אוויר, אשחרר את הבלון הדמיוני, אשים חיוך גדול על הפרצוף ואתחיל לעבוד- כי אחרת עוד יאשימו אותי שאני לא יעילה.
