בדרך לבנקוק אוספים את שרמן 2 – נשימה ראשונה
כשהגעתי בבוקר היציאה למשלחת אל המכללה חששתי והתרגשתי גם יחד.מצד אחד התרגשות מהחוויה הלא נודעת שמולי ונגד פחד אדיר עד כמעט משתק.
מי שמכיר אותי באופן שטחי יחשוב שזה מוזר שאני מעידה על עצמי כאדם לא הכי חברותי – בסיטואציות של אחד על אחד אני מעולה – מראה נכונות להקשיב. (ובאמת מקשיבה) שואלת שאלות נכונות מניעה את הראש ועושה את קולות ההסכמה, האכזבה וההתפעלות הנכונים.
אבל בסיטואציות יותר המוניות שבהן ישר נוצרות חברות אני בדרך כלל מוצאת את עצמי בצד. יש בהמון אנשים אינני מכירה משהו משתק. ובאותו יום באוטובוס בדרך למעבר גבול בית שאן הייתי משותקת – בחרתי באוזניות ובשרמן כמלווי למסע וקיוותי לטוב.
בדרך, שארכה כ-25 שעות דיברתי פה ושם עם ההיא שכבר הכרתי מהפייסבוק והשנים שהפרצוף שלהם מוכר משיעורי אתיקה… אבל בעיקר הייתי לבד. לא לבד עצוב ובודד אלא לבד חדש ונקי בלי הפרעות מהסוג שאני עצמי ואנוכי מצליחים לתקשר בו בלי בעייה.
כשהגענו על הכפר בו התנדבנו וחולקו לחדרים- התחלתי לחשוש- מה אם אני לא אסתדר עם הבנות? ואם הן היו מהצפוניות המעצבנות שהציפו את המכללה בשנה באחרונה?
אבל האמת היא- שלא היה לי ממה לחשוש, כי נראה שהבדידות הייתה רק בראש שלי. כמה דקות אחרי שהגענו כבר ישבתי עם אחת בחצר ושיתפנו בבעיות- אני לא מצליחה להתקשר הביתה ולכן חוששת שאימי הפולנייה ודודתי הפולנייה יותר יעלו על הטיסה הראשונה לבנקוק להחזיר אותי. והיא- עייפה ורעבה וצמאה פשוט לא יכולה שום דבר חיובי במקום שהגענו אליו.
ואז הבנתי- מבעד לענני העייפות והקושי שבנפשי והפיזי מבעד ללחץ שעברתי בחצי שנה אחרונה מאז שמועתי למנהלת, מאז שנאלצתי לחזור על קורסים במכללה מאז שהחיים הפכו לסוג של ריצת מרתון- מבעד לכול זה אני לא יכולה לראות ולשפוט ישר.
ואז נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לחברתי ״יאללה לכי לישון בבוקר הכול יראה יותר טוב…״ ואתם יודעים מה – הוא באמת נראה ככזה.
